לך ואמור לאומן זה שעשני... 

ישבנו שם אתמול בערב. אוסף של עלובי החיים במחיצת הנשמות הכי טובות בתל אביב. זה מכוחותינו, החוזר בתשובה כבר כמה שנים, הקשיב לשיחה הערה שניהלתי עם הנשמות המתנדבות אודות אל שאינו מגיב. מצד אחד, הנשמות קטעו את דבריי ניסו לא לתת לדבר למרות שלפחות זו שלצידי התיישבה באמצע הדיון ולא הבינה מי נגד מי. מהצד השני ההוא מדי פעם קטע את דבריי ופלט צרורות של ציטוטים, אמרות חז"ל ופסוקים מנביאים. מפליא עד מאוד איך הזכיר לי, גם במראהו, את אבי שהיה כועס ומכה אותי חדשות לבקרים. אבל חיבבתי אותו, בייחוד זכר לימים שבהם לא לבש לגופו שריוני קלישאות רליגיוזיות. כאשר עדיין היה רגיש לסבל של אחרים.

לרגע, הוא נכנס איתי לויכוח תיאולוגי כאילו בדבר התערבותו של האלוהים עלי אדמות. טענתי שהאל אינו מגיב. אמר שיש להוכיח אנשים כמוני. אחרי תשובה מוחצת אחת הוא עבר באופן תת מודע לדבר עלי ישירות, לתקוף אותי. שכח את אלוהיו ואת הדיון הענייני שלפני שלוש דקות פתחנו. שיקפתי לו את התפנית הזו. הוא לרגע הבין, אך המשיך בשלו כמו פיל בחנות חרסינה. זיהה שאני מתרגש וגם מעט כועס. טען שאסור בתכלית האיסור לכעוס.

שאלתי אותו בהתרגשות מסוימת: איך יגיב אם ייפול מקרר על רגלו וירסק את עצמות רגלו לרסיסים, האם יוכל גם אז לא לצעוק? ענה ביושר שודאי שלא. אז יש בינינו אנשים שהם רגישים וחשופים שגירויים רגילים מביאים אותם לידי כעס, ולא תמיד יוכלו לשלוט בעצמם, אז למה אתה אומר שלכעוס זה חטא? למה ביהדות לא באים בטענות לאלוהים שכך יצר בני אדם אלה? שאלתי זאת בהתרסה כי עלתה בתודעתי אגדת חז"ל שעוד בשלהי שנות התשעים כתבתי עליה בספרי "הקרב על השפיות", הנה:

מסופר, שרבי אלעזר ברבי שמעון, היה רוכב על חמורו (ותיכף ניווכח מי כאן התנהג כחמור חמורתיים). והיה אותו רבי אלעזר זחוח בדעתו עד מאוד, מפני שלמד וקנה הרבה דעת, והרגיש שצבר חוכמה מרובה. לפתע, פגש באדם שהיה מכוער ביותר. אותו אדם היה כנראה מנומס (אף-על-פי שהיה מכוער!), וזיהה שרבי אלעזר תלמיד חכם הוא. והקדים לו שלום ואמר: "שלום עליך,  רבי!". ולא החזיר לו רבי אלעזר שלום, אלא אמר לו: "כמה מכוער אתה! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?"

השיב לו המסכן ההוא כהלכה, וכך אמר: איני יודע על בני העיר שלי, אבל "לך ואמור לאומן זה שעשני: כמה מכוער כלי זה שעשית!"

וכמובן שבימים ההם לכל אחד היה מצפון, שנוקף מיד, ומביא לידי כך שיתנצלו על המקום, מתוך גדלות נפש רבה. אבל גם זה לא תמיד עובד, מפני שבהמשך המעשה, אכן מתחרט רבי אלעזר מאוד, על שבייש את האדם הכעור שדרש בשלומו, והוא יורד מחמורו ומשתטח לפניו, ומתחנן: "נעניתי לך, מחל לי!"

ונראה לי שחז"ל מעט הגדילו בתיאורם. ואולי כך נהוג היה לספר אז. ואולי לא כך היה נהוג לספר, אלא כך היה מנהג הבריות בימים ההם, לבקש מחילה איש מרעהו. ובכל אופן קשה לי לתאר סיטואציה זו בדמיון המודרני שלי. וענה לו האיש ואמר: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ותאמר לו: כמה מכוער כלי זה שעשית!"

ותגובה זו, דווקא מובנת וקרובה אלי יותר מהקודמת, לפי שיכול אני לשער כמה חיצי תרעלה, וסתם פגיעות, ספג אותו בעל כיעור פנים בימי חייו - עד לאותו יום בו נתקל ברבי היושב שאננות על חמורו. ונראה שבהשיבו לרב, היה טעון לעייפה מכל הדמויות שלעגו ובזו, ברבות הזמן, לקלסתרו המעוות, וכך, כל הערימה שהצטברה בכל שנותיו, ירדה על ראש הרב - שללא כל קשר לערימה זו, ברור לחלוטין, שלא נהג כשורה.

בכל אופן, בהמשך הרב הכואב את כאבו, הולך עד לעיר ושם סולח לו הנפגע, אך רק לאחר הפצרות מרובות מצד החסידים המקורבים, אך בסולחו מוסיף הנפגע דקירונת לסיום, ואומר לחסידים המבוישים: "בשבילכם אני סולח, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן!"

ואני חושב לי, ששם דובר בכוכב אחר, בו אנשים לוקחים ללב אם פגעו (ואפילו רק במלים) ומתנצלים, ולאחר שלא התקבלה התנצלותם, ממשיכים לבקשה מתוך גדולה רבה, שמקורה דווקא בעמקים הרחבים של הענווה והגבורה האמיתית, השמורים רק לצדיקים גמורים.

אחר כך הלכתי מהקפה ולרגע רציתי לבכות. ידעתי ששוב, בפעם המיליון, נכשלתי. פתאום הבליחה מחשבה במוחי; אולי זה לא היה רק כישלון אלא גם קצת ניצחון; שהרי בכל זאת כעסי וזעמי לא פרצו ללא רסן כבעבר. מתונים ומרוככים היו יחסית ולא פרצו גבולות הנורמה. והא ראייה, ישבתי בין האנשים ומוזיקה מעט ניגנה ברקע, ורבים מהם כלל לא היו מודעים אפילו שהרמתי את קולי בדציבלים ספורים.